מבחוץ או מבפנים

גם לשלוש המהפכות הראשונות יש עדיין איים של התנגדות, אבל הם מתמעטים והולכים. המהפכה הרביעית, לעומת זאת, נתקלת עדיין בהתנגדות מקיר לקיר, ובזאת בעלי המקצוע (במקרה זה, הפילוסופים) אינם שונים מהאדם ברחוב. לרובם אותה תגובה: המחשב אינו חושב; הוא רק מזיז גלגלי שיניים (או אלקטרונים) בתוך קופסה. הוא אינו מרגיש, אלא רק מגיב, מוציא מילים ריקות מ"פיו", או עושה תנועות שמאחוריהן לא עומד דבר. חיישן אור אינו מרגיש באמת; הוא רק פועל על-פי פקודות שהוכתבו למעגל החשמלי שבתוכו.

למעשה, זהו ביטוי לבעיה פילוסופית מפורסמת, בעיית הגוף-נפש. הבעיה הזאת מציבה פרדוקס: עולם הנפש נפרד מהעולם הפיזיקלי, ושונה לגמרי ממנו. לכאב אין מסה, ולחשיבה אין צבע. בכל זאת, אירועי הנפש נמצאים באינטרקציה תמידית עם העולם הפיזיקלי: הרצון שלי להרים את היד (תופעה נפשית לחלוטין), גורם לי להרים את ידי (תופעה פיזיקלית). גם להפך: דקירת סיכה (תופעה פיזיקלית), גורמת לכאב (תופעה נפשית). כיצד הדבר ייתכן?

הניסוח הזה מניח בדיוק את הטענות שהובאו לעיל: שתופעות נפש אינן רק תגובות, שחשיבה אינה רק סדרה של פעולות מוחיות ותגובות שבאות בעקבותיהן, אלא יש גם משהו מעבר לכך. אהבה איננה רק הורמונים ופעולות שנגרמות על-ידיהם. מעבר לכך, האדם חש גם את האהבה עצמה.

טיורינג שם במאמרו את האצבע על המקור לבעיה: ההבדל בין ראייה מבחוץ ומבפנים. מבחוץ, ביטויי הנפש, כמו רגשות, תחושות וחשיבה, הן תגובות ופעולות. מבפנים, זה לא כך. נדמה לנו שיש משהו מעבר לזה; שאנחנו מודעים לאהבה שלנו בצורה ישירה, ללא צורך להתבונן בתגובות שלנו. מדוע זה קורה? על כך טיורינג אינו כותב, אבל הוא סבור (ובצדק) שהבעיה נעוצה בבלבול כלשהו. הוא טוען שראייה כזו מניחה שרק האדם עצמו מכיר את נפשו, והמשמעות בעיניו היא סוליפסיזם – הנחה שרק אני קיים.

ארשה לעצמי לפתח מעט את רעיונו של טיורינג (פיתוח מלא יותר הוא נושאו המרכזי של ספר שכתבתי על מהות הפילוסופיה, בשם "החתול שאיננו שם"). מדובר בבלבול בין הכרת אירועי הנפש לבין האירועים עצמם. קשה לנו לקבל שרעיונות מופשטים שעולים במוחנו הם חלק מהעולם הגשמי, משום שאנחנו נמצאים בתוך המשחק, במקום להסתכל בו מן הצד. למי שחושב את הרעיון, קשה לחשוב על הרעיון. מנקודת מבטו של מתבונן מהצד באדם אחר שחושב או במכונה שחושבת, החשיבה המופשטת איננה אלא אוסף תגובות מוחיות או מכניות. לעומת זאת, המסתכל מבפנים, בחשיבה שלו עצמו, אינו מצליח לראות זאת, משום שהוא מבלבל בין הכרת החשיבה שלו לחשיבה עצמה. נדמה לו שהוא מכיר את החשיבה דרך החשיבה עצמה.

דבר דומה נכון גם לגבי אירועי נפש אחרים. את הרצון שלי אני אכן מכיר מהתבוננות בתגובותי, ממש כפי שאני מזהה רצון של מישהו אחר. הרצון שלי הוא אכן התגובות שלי, כפי שרצונו של אחר הוא מכלול של תגובות. אלא שנדמה לי שאני מכיר את הרצון שלי לא רקעל-פי תגובותי, אלא גם ישירות, מעצם קיומו. כלומר, נדמה לי שהכרת הרצון היא הרצון עצמו. וזוהי, כמובן, טעות

קטע מתוך מאמר "המהפכה הקופרניקאית של אלן טיורינג" מאת פרופ' רון אהרוני כתב עת אודיסאה

אז האם אהבה היא יותר מכימית נוירונים?

האם חיינו הפנימיים הם רק נוירוטרנסמיטורים שעוברים בין תאי המוח?

או שהכול תהליכים שבבוא העת יהיו מדידים ?