יום שישי, 29 בנובמבר 2013

הומור עם שיניים. מאת הדי בן עמר


בשבוע שעבר הצלחתי להעליב גם את בן-דוד שלי זמיר.
זמיר הוא הבן-דוד הקרוב אלי ביותר. היו פעמים במהלך חיי שהרגשתי שהוא יכול היה להיות אחי הצעיר, אם רק היו לי אחים. כמוני גם הוא גדל תחת אמא ממוצא רומני שיש לה השקפת עולם מתוסבכת ומורכבת כמעט כמו זו של אמי, עד שאפילו ניתן היה להתבלבל לפעמים בהתנהגויות שלהן ולחשוב ששתיהן נולדו לאותה אם.
אלא שאמא של זמיר הייתה אחות של אבי, שכבר איננו בין החיים כיום. היא כן.
זמיר בעיסוקו מציץ כל היום אל עומק הפה של אנשים אחרים. הוא גם עושה שם דברים שעל פי כל קריטריון של אירגונים הומניטריים שונים נחשבים למעשים שעליהם נותנים את הדין בבתי-משפט בינלאומיים, אבל אנשים משלמים לו על המעשים הללו בשקלים אמיתיים וטובים.
אני לא ממש יושב בחדרו בעת שאנשים מתיישבים על הכורסא או מיטת הטיפולים או איך שלא נקרא הכסא החשמלי הזה של הנידונים, אבל כשאנשים מתיישבים אצלו בכורסה הזו ופותחים את הפה והוא מציץ אל תוכו עם שפאכטל חיטוט קטן ועם מראה מיניאטורית עגולה, אין לי ספק שהוא גם אומר להם דברים כמו: "מי עשה לך את הזוועה הזו?", ואולי גם "נו, טוב, ככה זה – רוצים לחסוך מאה שקלים ובסוף משלמים אלפי שקלים במקום".
אין רופא שיניים שלא אומר את זה. זה חלק משבועת היפוקרטס של הדנטיסטים.
בן-דוד שלי זמיר הוא אדם מאוד רוחני. עד כדי כך הוא קשור בעניינים שבהם רוח ונפש כרוכים יחדיו עד שאני משוכנע כיום, למרות שאין לי הוכחות מדעיות על כך, שהוא בחר במקצוע הזה כי הוא חשב שאם יביט מספיק עמוק לתוך הפה של הפציינט, הוא יצליח דרך הגרון לראות את נשמתו של המטופל ואולי אפילו יביא לה-עצמה מזור תוך כדי שהוא מטפל בדרך גם בעניינים שוליים כמו שיניים, חניכיים ולסתות.
אבל עם השנים הסתבר לו שכל מה שהוא רואה שם הוא שיניים, לשון, ואולי את ההתחלה של הגרון עם הצ'ופצ'יק ההוא שמתנדנד בקצהו שעד היום אינני יודע בוודאות מה תפקידו. וגם הוא רואה שם בעומק הפה את מספר חשבון הבנק של הפציינט. אבל על בן-דודי זמיר אני חייב לציין שבניגוד למקובל במקצוע שלו הוא אינו הופך את חשבון הבנק של הפאציינט לעיי חורבות. בתור אחי-הצעיר-וואנבי גם הוא למד יפה את האמנות של אי-עשיית כסף בחיים.
אז כאדם רוחני הוא הלך ללמוד אמנויות-לחימה ופילוסופיה של המזרח.
זה קרה לפני הרבה-הרבה שנים, מתישהו בשנות השבעים, בערך באותה תקופה שבה הלכתי גם אני לעסוק באמנויות הלחימה של המזרח ולמצוא לי לחיים מורה-דרך מזרחי. "מזרחי" בימים ההם כוונתו הייתה סין או יפן או קוריאה או משהו מהסוג זה, ולא זמר חתונות או זמר שממלא אולמות אפילו יותר גדולים.
כמו היכל נוקיה, למשל.
אבל בן-דוד שלי זמיר התחיל את מסעו הרוחני למזרח שנתיים לפני שאני עשיתי את זה, מה שאומר שכשהתחלנו להתאמן יחד בימים ההם באורח קבוע זה עם זה בימי שישי, בשעות שלפני שהערב יורד, על חוף הים של תל-ברוך, הייתי יוצא מכל אימון כזה בשן ועין ועם הרבה סימנים כחולים.
המונח "בשן ועין" הוא רק דרך שימוש בביטוי הנפוץ שעכשיו כבר התיישן, משום שאמנם יצאתי מעת לעת עם עין כחולה או שחורה או שתומה זמנית, או אפילו עם צלע סדוקה או עם אף פחוס מכפי שהיה לפני שהאימון התחיל, אבל בשיניים שלי בן-דודי זמיר לא פגע מעולם. אני מניח שזה משום שבמקרה כזה הוא היה צריך לתקן את הנזק במו-ידיו, ובן-דוד שלי זמיר מעולם לא לקח ממני כסף עבור טיפול בשיניי.
צריך לדעת לבחור קרובי משפחה, אתם יודעים.
לעובדה שנהגנו להתאמן בחוף הים של תל-ברוך הייתה משמעות רוחנית מיוחדת גם כן – אני רוצה לומר לכם שיש לאימון אווירה מסוג שונה לגמרי כשאתה עומד יחף על החוף הזך לבוש בחליפת הקראטה, כפות רגליך מתחברות אל אמא-אדמה באמצעות החול שתחתיך, או באמצעות גושים קטנים של זפת שחורה שלא ניתן להוריד אחר-כך, או באמצעות עטיפה דביקה של ארטיק או שאריות של סנדביץ' עם גבינה, מיונז ונקניק –ולפעמים אפילו חתיכת עגבניה - שהשאירו אחריהם המתרחצים ושעליהם אתה דורך בתחושה של גועל לא קטן, מצידך האחד נמצא הים על גליו המקציפים כשהוא לוחש וגועש, ומצידך השני מביטות בך הזונות שעל הצוק כשאתה נותן, או בעיקר חוטף, מכות מהסוג הקשה.
עכשיו כשאני חושב על הסיטואציה הזו, עם המכות מצד אחד והזונות מהצד השני, אני חושב שזה הדבר הכי קרוב לסאדו-מאזו קשה שהגעתי אליו במהלך החיים.
וכל זה בלי לשלם אפילו אגורה.
עד היום, אגב, אני מקפיד להתאמן מעת לעת בתרגילים הבסיסיים של הקראטה, אבל אני עושה את זה בחצר הבית והיריב שמולי הוא שק האיגרוף שקניתי במיטב כספי. יש בכך יתרון גדול, אני מספר לכם כאן, משום שאני מקפיד לקנות שקים מהסוג שלא מחזיר מכה תחת מכה, ויש להניח שאם אקלע פעם לקטטת-רחוב איעלב מאוד אם היריב שיהיה מולי יתחיל פתאום להכות אותי חזרה.
אז בחיי היום-יום אני משתדל להתחמק מכל מצב שנראה לי שצפוי בו עימות חזיתי. כי מה שיפה באמנויות לחימה הוא שהן מקנות לך כל כך הרבה ביטחון עצמי, עד שאם פעם מאוד חששתי שיחשבו שאני פחדן, היום בכלל לא מפריע לי שאני כזה.
אני בורח עם המון ביטחון עצמי, מה שמקנה לריצה שלי מהירות כפולה, מעניין לציין.
האמת היא שהתחלתי לעסוק באמנויות-לחימה עקב אירוע רוחני, ספיריטואלי ממש, שניתן לקרוא לו אפילו הארה. ההארה הזו באה לי כשהלכתי עם בת-הזוג שלי אז, אולה ליט השוודית שכמעט התחתנתי איתה, לקולנוע כלשהו בתל-אביב, ובכסאות שמספרם היה רשום על הכרטיסים שלנו ישבו שלושה גברתנים שהביטו בי במבט מהסוג שבקריקטורות נהגו פעם לכתוב על זה "ללא מילים".
ובאמת לא היה צורך במילים. הבנתי בדיוק מה המבט הזה אומר.
הסברתי לאולה באותם רגעים שאין לי כוונה לרדת לרמה הזו, הגם שלא היה דבר שאותו רציתי יותר בסיטואציה הזו מאשר לרדת לרמה הזו בכל הכוח שיש בי. אבל היה ברור לי שאחרי שארד אליה יהיה לי קשה מאוד לקום חזרה.
אז הלכתי ללמוד קראטה.
לסגנון שלמדתי באותם ימים קראו "גוֹ-ג'וּ ריוּ"', כש"גוֹ-ג'וּ" פירושו ביפנית "רך-קשה" או להיפך, והבנתי שזו בחירה חכמה מאוד של שם. במיוחד הבנתי את זה בכל פעם שאגרוף קשה של הבחור שעמד מולי על המזרן פגע בחלק הרך של הגוף שלי, ויש לי כמה וכמה חלקים כאלה.
רק לא הבנתי למה זה לא עובד לשני הצדדים, העניין הזה עם ה"גוֹ-ג'וּ".
בן-דוד שלי זמיר הלך רחוק יותר ממני בעניין הרוחני האמור. בעוד שאני הלכתי מכאן והלאה והעמקתי בכתביהם החודשיים של הוגים מהסוג של יו הפנר ולארי פלינט, שהוציאו הגיגים שנקראו "פלייבוי" ו"פנטהאוז" במקביל, ואפילו הרחבתי את השכלתי עם כתבי-הגות שנקראו "האסלר" ו"מייפייר" ועוד הגיגים שאת כותביהם אינני מכיר, בן-דודי זמיר החליט שהקראטה היא שיטה נוקשה מדי ושהוא מחפש אמנויות-לחימה מרחיקות-לכת יותר בעניין הזרימה של התנועה והמעגליות שלה ושל החיים בכלל, ועל כן הוא למד את אמנות  הטאי-צ'י-צ'ואן – שהשם שלה קוצר ל"טאי-צ'י" כשמחיר הדיו שבמדפסת התחיל לעלות על מחיר המדפסת עצמה – ואחר-כך המשיך ולמד צ'י-קונג. במהלך השנים הוא גם נסע למזרח ולמדינות שונות שבהן היו מורים שהתמחו בלחיות על חשבון התלמידים שלהם שמכל העולם, ולא רק זאת אלא אפילו הגיעו לדרגת רב-אמן בתחום הזה.
עד שהגיע היום ובן-דוד שלי זמיר נעשה אף הוא מורה.
בן דודי זמיר נעשה מורה רוחני וגופני בה בעת, ורק את אמנות התנועה הרכה, המעגלית, שבה הכסף עובר מהכיס של התלמידים שלו אל הכיס שלו-עצמו הוא עדיין לא למד ואני בספק אם ילמד את זה אי-פעם. יש בבן-דוד שלי זמיר משהו תמים, מלא רצון לעשות רק טוב, והוא לעולם לא יוכל להיות מאסטר אמיתי באמנות הזרימה הכספית שמאסטרים בינלאומיים התמחו בה לדרגה אלוהית כמעט.
אז בן-דוד שלי זמיר המשיך ללמוד עוד, ולפני כשבועיים קראתי בדף הפייסבוק שלו שהוא פתח אתר חדש שבו יש הפניה לדרכי טיפול שונות שבהן אחת עובדת דרך הגוף – באמצעות צ'י-קונג וטאי-צ'י, והשניה דרך הנפש – באמצעות שיטה שפותחה על בסיס תורה של וילהלם רייך, תלמידו של פרויד.
את וילהלם רייך אני מכיר עוד מאז שהייתי סטודנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשנות השבעים באוניברסיטת תל-אביב, וגם כתבתי על כך בסיפור "עבודת יד" בספר "הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר". מטבע הדברים ונושאי ההתעניינות שלי, אני מכיר את אותו חלק בתיאוריה של וילהלם רייך האומר שאם כל אדם בתבל יחווה לפחות שלושת אלפים אורגזמות במהלך חייו, לא תהיינה עוד מלחמות.
אז כתבתי לבן-דודי זמיר שאני מברך אותו על פתיחת האתר החדש, ושאלתי אם אוכל לקבל חלק מהאורגזמות האמורות אצלו במכון הטיפולי, מאחר ולמרות שעבדתי קשה מאוד עד היום להגיע לרף שוילהלם רייך הציב בפני המין האנושי -  עד כדי כך עבדתי קשה בעניין עד שאני מעריך שהתופעה שיש לי ביד ימין הקרויה בשפה המקצועית "מרפק-טניס" נובעת מהמאמץ הזה שלי להגיע לגובה הרף האמור – אני עדיין רחוק מלמלא את המכסה, לדעתי.
וזו רק תחושת בטן, כמובן. כבר מזמן הפסקתי לספור, כי בגילי גם לא כל כך זוכרים שמות של אנשים ומספרים, וגם לא זוכרים מה היה המספר של הפעם הקודמת ההיא כי היא הייתה כל-כך מזמן.
אם התגובה שלי לדף הפייסבוק של זמיר נראית לכם תגובה לא הולמת ולא לעניין כשהבן-דוד האהוב שלי בדיוק פתח אתר חדש, דמיינו לכם איך היא נראתה כשהיא משובצת בין הרבה תגובות אחרות שכולן אומרות דברים כמו "מזל טוב", וגם "שיהיה בהצלחה, זמיר", ועוד תגובות כאלו ואחרות ששוב אומרות לי את הדבר הבא: שהגיע הזמן שאלך לרופא של הביטוח הלאומי ואנסה להשיג הכרה בהומור שלי כסוג של נכות.
כי אף פעם לא מאוחר מדי.
ונכות, אחרי הכל, הרי היא כל מה שמפריע לאדם מן השורה לתפקד ביעילות בחברה. לתפקד כמו כל אחד אחר.
אמנם אני אדם מן השורה האחורית דווקא, אבל גם אני רוצה לתפקד כמו כל אחד אחר בחברה ואפילו להיות יעיל ואולי אפילו מועיל פעם, וכבר ניסיתי בעבר לטפל בנכות הזו באמצעות לובוטומי אבל נתקלתי בסירוב מוחלט, כך שאני משתדל מאוד להסתדר גם כך, עם כל ועל אף כל הנכות הזו.
אבל זה לא מצליח לי.
ולכן גם אף פעם לא יכתבו עלי כתבה במוסף יום שישי של איזשהו עיתון, שבו אוכל לספר איך התמודדתי עם הנכות הזו שלי ויכולתי לה.
כי אני לא.
ועל כן קיבלתי במייל תשובה מזמיר שאמרה: "אין לי מכון וגם אין לי אורגזמות".
שהיא תשובה שניתן לפרש אותה בשתי צורות: מצד אחד, אפשר להבין אותה כתשובה מתלוננת או מקטרת שבאה להתלונן על כך שגם הבן-דוד שלי זמיר לא מגיע לרף שוילהלם רייך הציב בפני האנושות, אבל קשה לי להאמין שזמיר יהיה אגוצנטרי כל-כך, עד שיספר לי במייל על הצרות שלו.
שהרי אגוצנטרי, לפי השקפתי, ואני חושב שזו השקפה המבוססת על טבע האדם כמו שלמדתי להבין אותו בחמישים ושבע שנות חיי שעד כה, הוא כל מי שמנסה לספר לי על הצרות שלו ומפריע לי תוך כדי כך לספר לו ולכל האחרים על הצרות שלי, שברור לי שהן גדולות יותר ואולי אפילו הרבה יותר דחופות ואפילו יותר מעניינות משלו. ואפילו משל כל אחד אחר.
אבל בן-דוד שלי זמיר הוא מורה-דרך גופני ורוחני וקשה לי להאמין שהוא יהיה אגוצנטרי כל-כך.
אז נשארת האפשרות השניה: שזו הייתה תשובה קצרה, עניינית וחותכת, שבמילים אחרות קוראים לזה - תשובה כעוסה.
אם כך: אחרי שלפני שבועיים המשפחה שלי הפסיקה לדבר אתי כי אמרתי לאיליי בריאיון משותף למדור "התפוח והעץ" בעיתון "הארץ" שיילך לממש את הפנטזיות שלו ולא יתחתן ולא יעשה ילדים, ואחרי שבשבוע שלאחריו גוני ידידתי הסבירה לי שהמייל המאוד מצחיק ששלחתי לידידי חיליק בתגובה לשיר שלו על מות הסבתא שלו לא היה במקום, כי היא לא מתה לפני כמה שנים כמו שחשבתי בזמן שכתבתי את המייל ההוא אלא שלושה ימים לפני כן, ואחרי שבתודה על הגילוי הזה של גוני כתבתי סיפור מאוד מצחיק על הפוסטים שלה בפייסבוק, סתם כי לא יכולתי להתאפק, סיפור שאחרי ששלחתי לה אותו לקריאה אני לא מצליח לתפוס אותה בסלולרי אף פעם – עכשיו אני גם צריך להתרגל לכך שבן דודי האהוב זמיר יפנה לי כתף קרה ולא ידבר אתי.
בכל מקרה אחר הייתי יכול לומר לעצמי שכבר הגיע הזמן שאבין שככה זה, ושאפילו אלמד ואתרגל לחיות עם זה, אלמלא הכאב המטריד והמציק נורא שהתחיל אתמול בערב בשן הטוחנת הימנית התחתונה שלי, כאב שהבוקר רק הלך והחריף בעוצמה כזו, שאני לא יכול לסבול אותו יותר.
אני יודע שאני יכול לטלפן לזמיר, למרות הכל, וברור לי שגדול הסיכוי שהוא אפילו יסכים לקבל אותי למרפאה שלו, אבל תאמרו לי בכנות: אם הייתם במקומי הייתם מוכנים להתיישב על הכסא החשמלי ההוא עכשיו?