‏הצגת רשומות עם תוויות ביוסינטזה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביוסינטזה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 12 בפברואר 2014

שליטה?


אתמול הייתה לי שיחה מעניינת בנושא שבירת הרגלים, ניהלתי את השיחה עם בחורה שעושה עבודה מאוד רצינית על עצמה והגענו לידי הבנה ששבירת הרגל יוצרת לנו תהליך פנימי מאוד מעניין וכאשר אנחנו משתמשים באינטרוספקציה שבירת ההרגל יכולה ללמד אותנו לא מעט ומאפשרת להשליך לתוך חיי היום יום .השיחה המשיכה ונשאלה השאלה והאם לשבור הרגל אינו יצירת הרגל חדש התשובה שקבלתי הייתה "שזה מאפשר לנו שליטה יותר טובה על עצמנו". ואז המשכתי לשאול את עצמי אם יש לנו שליטה טובה על עצמי, עצמי גדל מאוד בחשיבותו ואז איך מצמצמים את האגו?
הכוח לאבד שליטה ולאפשר לדברים לקרות ומתוך זה לקבל שליטה מתוך הידיעה של הזרימה זה לדעתי Tao מה דעתכם?

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

"ציר מרכזי" כאיכות פסיכוסומטית


מושג המגיע מאומניות תנועה וטיפול שונות הבא להציג תנועה פיזית ואנרגטית של האדם כלפי "מרכז פסיכולוגי"  ואל עבר ציר מרכז הכובד של הגוף והתנועה.
"המרכז הפסיכולוגי של אדם" אינו מרכז פיזי כל שהוא אלא מצב נפשי של איזון רגשי מימנו האדם פועל . זהו מצב נפשי שבו האדם מרגיש נוח כדי לפעול באינטראקציה עם הסביבה ללא תחושה של אובדן זהות עצמי. מצב רגשי זה מלווה בתחושה פיזית שלדעתי (לא מצאתי מחקר התומך או שולל את הנושא) יכולה גם להוביל אל החוויה הנפשית.
הציר המרכזי
"הציר המרכזי "הוא הקו המחבר בין הנק' הגבוה בגולגולת הBAI HUEI  לבין הנק' הנמוכה בגזע הגוף הHUE YIN  הנמצאת  בין איבר המין לפי הטבעת וממשיכה כלפי מטה אל האיזור בין כפות הרגליים בקו אחד עם הגבול הפנימי של העקב. ציר זה עובר בסמוך לקימורי עמוד השדרה ובהתאמה גם דרך מרכזי האנרגיה השונים , הטאן טיינים לפי הסינים או הצ'אקרות לפי ההודים

הטאן טיינים ומיקומם בגוף

עלינו לזכור שמעבר הציר בצורה זו קורה רק בעמידה אידיאלית של לחבוק את העץ ותנועות שונות ממקמות את הציר אחרת. אנחנו יכולים לראות שסביב ציר זה מתחוללות תנועות הגוף וכמו כן הוא מאחד את מרכזי האנרגיות תנועת הסיבוב באגן מתחוללת ברמת הטאן טיין התחתון תנועת הסיבוב של הגוף מתחוללת באזור חוליות L4L5 תנועת הציר של הראש C1C2נמצאת בקו הטאן טיין העליון (כאשר הסנטר מתכנס מעט פנימה כמו  העמידה בצ'י גונג ). גם הגישה האנרגטית ההודית המדברת על סידור של "גלגלי האנרגיה" מתיחסת למיקומים לאורך הציר אבל בהתיחסות שונה.
תנועה "הבאה" מהציר מתאפשרת רק כאשר שרירי הגוף והגפיים נמצאים  בשווי משקל דינמי בין מתח להרפיה  ויכולים לתרגם את התנועה הצנטריפוגלית המגיעה ממרכז הגוף . איזון דינמי זה הוא תנאי הכרחי לביצוע תנועה הרמונית . להרפיה כזו יש השפעה נפשית ופיזית המאפשרת תנועה חופשית של הצ'י בגוף.  מתוך ניסיוני האישי ומתוך התבוננות בתנועתם של אחרים, איכות זו של תנועה קשה להשגה, והסיבה לכך לדעתי 1)מבחינה פיזית  בגלל שגישתנו הרגילה לתנועה  מוכוונת מטרה  גישה זו לתנועה יוצרת תנועה המרוכזת בתוצאה מהירה והרבה פעמים ללא התחשבות בפיזיולוגיה ובמכניקה הטבעית של גוף האדם. דוגמאות קיצוניות לתנועה מסוג זה אפשר לראות בספורט התחרותי ,באומניות לחימה  הכופות מבנה  אחיד לתנועה ולביצוע כאשר כל תנועה מכוונת לישום  מסוים והמדד הוא  יעילותה בהתמודדות או קרבתה להגדרות הביצוע של המאמן. אלו הן כמובן דוגמאות ברורות הך  הן יכולות לשפוך אור גם על תנועות אחרות אותן אנו מבצעים בחיי היום יום. שנוי אופי התנועה מתנועה חיצונית לתנועה פנימית או לתנועה מהציר הוא תהליך ארוך שבמהלכו משיל המתרגל הרבה מהרגלי התנועה אותן רכש לאורך השנים. במהלך התרגול על הגוף והגפיים להיות באיזון דינמי  גם בתנועות מורכבות האפקט הפיזי הנפשי והאנרגטי של התנועה יורגש כמעט מיד . בכדי לנוע באופן כזה  עלינו להתמקד בתנועה ללא מחשבה על מטרה או יישום מה שמקשה על לימוד התנועה  כביכול יורדת רמת השליטה בתנועת הגפיים . אבל לא כך הדבר, נוצרת מערכת בקרה חדשה  , פנימית, המתמקדת באיכות התנועה ובהתאמתה לתנועת הציר ולהמצאות הגוף במינימום מאמץ ומינימום התנגדות לביצוע לפי שיטת בקרה זו נראה שבתבנית של סגנון היאנג יש מספר תנועות המנוגדות לתנועה הטבעית ויתכן ובעבר תנועות אלו בוצעו אחרת.  דרך זו לפיתוח איכות של תנועה לפני ההבנה של השימוש שלה מודגשת באומניות לחימה פנימיות. לאדם המעוניין בשיטה המובילה במהירות ליעילות בקרב וזאת במידה והוא ספורטאי המשתתף בתחרויות או איש בטחון הנדרש לכך בעבודתו או אדם המחפש תחושה של ניצחון על אחרים  דרך זו אינה מתאימה. לאדם השואף לשפר את ההרמוניה עם עצמו ועם הסביבה, והשואף להגיע לניצול מלא יותר של הפוטנציאל הטמון בו דרך זו בהחלט תיתן מענה לצרכיו.
כאשר הגוף נמצא "grounding" זאת אומרת טונוס השרירים המיצבים מאוזן המפרקים נינוחים וישנה תחושה של הישענות על הקרקע אנחנו נמצאים גם בcentering.

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

שעור עצמי


קבלתי מעצמי שעור היום. תקופה ארוכה אני מספר לעצמי ולסובבים אותי כמה אני מתחבר למושג הסיני שאומר כי "הספרים הם שאריות של דברי המורה כי את הדברים החשובים הוא אמר" בטוח שזה לא הניסוח המקורי אבל זו רוח הדברים. אז כפי שאתם רואים חזרתי לכתוב  מכיוון שאני בונה אתר חדש ומעביר את החומר הישן לבלוג, ומפעם לפעם משתרבבות לי כמה מילים. אז כך בבואי לארגן את החומר הישן חיפשתי מעין שיר שכתבתי על צ'י קונג מאוד אהבתי את השיר ולדעתי במיוחד כי קבלתי עליו ביקורות טובות מאנשים שאני מחשיב, חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי, מצב רוחי נעכר ניסיתי לחפש ברשומות ישנות בפנקסים ובמחברות והעלתי חרס בידי. כל אחה"צ נחרב לי נכנסתי לאבל על השיר למרות מצב הרוח העגום תרגלתי נושא מסוים בטאי צ'י ותוך כדי התחלתי לצחוק, צחקתי על עצמי איך נצמדתי למילים הכתובות אפילו לא של מורה אלא של עצמי.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

מבחוץ או מבפנים


גם לשלוש המהפכות הראשונות יש עדיין איים של התנגדות, אבל הם מתמעטים והולכים. המהפכה הרביעית, לעומת זאת, נתקלת עדיין בהתנגדות מקיר לקיר, ובזאת בעלי המקצוע (במקרה זה, הפילוסופים) אינם שונים מהאדם ברחוב. לרובם אותה תגובה: המחשב אינו חושב; הוא רק מזיז גלגלי שיניים (או אלקטרונים) בתוך קופסה. הוא אינו מרגיש, אלא רק מגיב, מוציא מילים ריקות מ"פיו", או עושה תנועות שמאחוריהן לא עומד דבר. חיישן אור אינו מרגיש באמת; הוא רק פועל על-פי פקודות שהוכתבו למעגל החשמלי שבתוכו.
למעשה, זהו ביטוי לבעיה פילוסופית מפורסמת, בעיית הגוף-נפש. הבעיה הזאת מציבה פרדוקס: עולם הנפש נפרד מהעולם הפיזיקלי, ושונה לגמרי ממנו. לכאב אין מסה, ולחשיבה אין צבע. בכל זאת, אירועי הנפש נמצאים באינטרקציה תמידית עם העולם הפיזיקלי: הרצון שלי להרים את היד (תופעה נפשית לחלוטין), גורם לי להרים את ידי (תופעה פיזיקלית). גם להפך: דקירת סיכה (תופעה פיזיקלית), גורמת לכאב (תופעה נפשית). כיצד הדבר ייתכן?
הניסוח הזה מניח בדיוק את הטענות שהובאו לעיל: שתופעות נפש אינן רק תגובות, שחשיבה אינה רק סדרה של פעולות מוחיות ותגובות שבאות בעקבותיהן, אלא יש גם משהו מעבר לכך. אהבה איננה רק הורמונים ופעולות שנגרמות על-ידיהם. מעבר לכך, האדם חש גם את האהבה עצמה.
טיורינג שם במאמרו את האצבע על המקור לבעיה: ההבדל בין ראייה מבחוץ ומבפנים. מבחוץ, ביטויי הנפש, כמו רגשות, תחושות וחשיבה, הן תגובות ופעולות. מבפנים, זה לא כך. נדמה לנו שיש משהו מעבר לזה; שאנחנו מודעים לאהבה שלנו בצורה ישירה, ללא צורך להתבונן בתגובות שלנו. מדוע זה קורה? על כך טיורינג אינו כותב, אבל הוא סבור (ובצדק) שהבעיה נעוצה בבלבול כלשהו. הוא טוען שראייה כזו מניחה שרק האדם עצמו מכיר את נפשו, והמשמעות בעיניו היא סוליפסיזם – הנחה שרק אני קיים.
ארשה לעצמי לפתח מעט את רעיונו של טיורינג (פיתוח מלא יותר הוא נושאו המרכזי של ספר שכתבתי על מהות הפילוסופיה, בשם "החתול שאיננו שם"). מדובר בבלבול בין הכרת אירועי הנפש לבין האירועים עצמם. קשה לנו לקבל שרעיונות מופשטים שעולים במוחנו הם חלק מהעולם הגשמי, משום שאנחנו נמצאים בתוך המשחק, במקום להסתכל בו מן הצד. למי שחושב את הרעיון, קשה לחשוב על הרעיון. מנקודת מבטו של מתבונן מהצד באדם אחר שחושב או במכונה שחושבת, החשיבה המופשטת איננה אלא אוסף תגובות מוחיות או מכניות. לעומת זאת, המסתכל מבפנים, בחשיבה שלו עצמו, אינו מצליח לראות זאת, משום שהוא מבלבל בין הכרת החשיבה שלו לחשיבה עצמה. נדמה לו שהוא מכיר את החשיבה דרך החשיבה עצמה.
דבר דומה נכון גם לגבי אירועי נפש אחרים. את הרצון שלי אני אכן מכיר מהתבוננות בתגובותי, ממש כפי שאני מזהה רצון של מישהו אחר. הרצון שלי הוא אכן התגובות שלי, כפי שרצונו של אחר הוא מכלול של תגובות. אלא שנדמה לי שאני מכיר את הרצון שלי לא רקעל-פי תגובותי, אלא גם ישירות, מעצם קיומו. כלומר, נדמה לי שהכרת הרצון היא הרצון עצמו. וזוהי, כמובן, טעות
קטע מתוך מאמר "המהפכה הקופרניקאית של אלן טיורינג" מאת פרופ' רון אהרוני כתב עת אודיסאה
אז האם אהבה היא יותר מכימית נוירונים?
האם חיינו הפנימיים הם רק נוירוטרנסמיטורים שעוברים בין תאי המוח?
או שהכול תהליכים שבבוא העת יהיו מדידים ?

תנועת "הגל הפועם" והשפעתה על המתרגל



במאמר זה אביא הסברים מתוך מדע המוח השופכים אור לסיבות שתנועת "הגוף הפועם" כל כך יעילה לשיפור מצבנו הגופני והנפשי.
בכדי להבין כיצד תנועה יכולה להשפיע על המוח עלינו להכיר מספר עובדות על המוח אשר בהמשך המאמר יובן הקשרם לנושא:
      א.        כשנוירונים יורים ביחד הם מחוברים בניהם.
      ב.        פעילות מנטאלית משפיעה על המבנה הפיזי של המוח (המוח הגמיש).
 אחת הדוגמאות הידועות בנושא היא ההיפוקמפוס של נהגי המוניות בלונדון, ההיפוקמפוס הוא איזור במוח שחלק מתפקידיו בנושא הזיכרון הוא לאגור תמונות חזותיות ומרחביות. אצל נהגי המוניות בלונדון התגלה במחקר שאיזור זה גדול יותר משמעותית מאותו איזור אצל נהגי האוטובוס הנוסעים במסלול קבוע.
      ג.        בבדיקות של FMRI (תהודה מגנטית תפקודית) לאנשים שדיווחו על תחושה כללית של נעימות ונינוחות, דווח על פעילות משמעותית באונות המצחיות הקדמיות של המוח.
הנוירון (עצב במוח) מוליך פעימה חשמלית לאורכו ומעביר את המידע לעצב אחר בעזרת חומר כימי הנקרא נוירוטרנסמיטר המועבר בנק' החיבור הנקראת סינפסה.
 
תרשים 1: מעבר סינפטי
      ד.        המוח צורך כ25% מצריכת האנרגיה של הגוף כולו
      ה.        התודעה (mind (היא תוצר של המוח, הגוף, התרבות ועולם התופעות.
       ו.         הסבל האנושי אינו אבסטרקטי, הוא מורגש היטב בגוף ומועבר דרך מנגנונים פיזיולוגיים, הבנת המנגנונים יכולה לעזור בהבנת הפיתרון.
תחושת הסבל עוברת כשרשרת פעולות דרך מערכת העצבים הסימפתטית (מ.ע.ס) ודרך הציר ההיפותלמי- היפופיזי- יותרת הכליה של המערכת ההורמונאלית . המערכת כולה מכונה גם המערכת האדרואנרגית .
      ז.        המנגנון המוחי מכוון לשרידה, לכן הוא נוטה לשמור יותר גרויים שליליים או הנתפסים כשליליים (פוטנציאל לסכנה) בכדי להיות מוכן למקרה דומה בפעם הבאה, אשר יעמיד את האורגניזם בסכנה לקיומו, בעבר מנגנון זה אפשר את שרידת הגזע האנושי בימנו מפולת מניות יוצרת חוית איום קיומי על המוח אשר מגיב בצורה דומה בעזרת מנגנוני הדחק כאלו היה זה אריה או רעב או כל איום אחר שרירי הגוף מתכווצים ומוכנים לפעולה למרות שלמעשה שום פעולה גופנית לא נדרשת, השריר שנשאר בטונוס גבוה משדר למוח בחזרה את תחושת הדחק וכך נוצר מעגל סגור השומר על השרירים מתוחים. מצבים חברתיים ורגשיים משפעים בדומה למצבים פיזים מכיוון שהם חולקים הרבה מאותן רשתות עצביות (איסנברגר וליברמן 2004). לא משנה מה מקור תחושת האיום האמיגדלה  מפעילה את האזעקה וגורמת למספר תגובות.
  • התלאמוס שולח אותות עירור לגזע המוח אשר משחרר נוראדרנלין ברחבי המוח
  • מערכת העצבים המרכזית שולחת אותות לשרירים ולאיברים הפנימיים, מכינה אותם לתגובת fight or flight
  • ההיפותלמוס מעורר את ההיפופיזה אשר שולחת אותות הורמונאליים אל בלוטת יותרת הכליה, אשר משחררת הורמוני דחק: אדרנלין וקורטיזול.
  • האדרנלין מעלה את הדופק,ומרחיב אישונים. הנוראדרנלין מעודד זרימת דם אל השרירים הגדולים ומרחיב את הברוניכיאולות בריאות.
הקורטיזול מדכא את המערכת החיסונית. במקביל, הוא משפיע על האמיגדלה, המגבירה את הפעילות של הציר ההיפותלאמי היפופיזי, יותרת הכליה אשר מיצר עוד קורטיזול אשר משפיע על ההיפוקמפוס כשבחלק מתפקידיו הוא בולם את פעילות האמיגדלה. האמיגדלה המעוררת מתמקדת במידע "שלילי" ומגיבה בעוצמה כלפיו. תחושת המתח מכינה לפחד או כעס, רגשות הנדרשים לשרידה. ככול שהמערכת ההורמונאלית והלימבית עולות בפעילותן, הבקרה של הקורטקס הקדם מצחי אשר מבקר את הפעילות יורד בפעילותו. בנוסף הפעילות המוגברת של המערכת האדרואנרגית דוחפת את הקורטקס הקדם מצחי לפרש את המצב לשלילי. לדוגמא: כאשר אדם נמצא בסביבה מלחיצה הוא יגיב בכעס כמעט לכל הערה שתופנה אליו. אותה הערה במצב בו הוא אינו בעקה (stress) לא תיצור תגובה כלל. בסביבה הפיזית והחברתית הקשה שבה התפתח המין האנושי מנגנונים אלו אפשרו לו לשרוד, אבל מה המחיר שאנחנו משלמים היום באורח החיים המודרני המלווה במתח כרוני?
עוד קצת על אנטומיה ופיזיולוגיה תפקודית של חלקי המוח הרלוונטים למאמר:
                                       א.        הקליפה הקדם מצחית
                   תפקיד- מציבה מטרות, עושה תוכניות , מכוונת פעולות, מכוון ומאזן את הפעילות הרגשית.
                                       ב.        החגורה הקורטיקלית הקדמית-
מכוון את תשומת הלב, עוזר באינטגרציה של מחשבה ורגש.
                                       ג.        אינסולה-
חשה את המצב הפנימי של הגוף, כולל גם תחושת בטן, עוזרת להיות אמפטי ונמצא באזור הרכה.
                                       ד.        טאלמוס-
מערכת ממסר מרכזית למידע חושי.
                                      ה.        גזע המוח-
שולח נאורומודולטורים כמו סרוטונין ודופמין לשאר חלקי המוח
                                        ו.         קורפוס קולוסום-
מחבר בין שני חצי המוח.
                                       ז.        סרבלום-
מאזן תנועה
                                      ח.        המערכת הלימבית.
מרכז לרגשות ולמוטיבציה – מכילה בתוכה את הגרעין הבזאלי ההיפוקמפוס אמיגדלה היפותלמוס והיפופיזה.
הגרעין הבזאלי- מעורב בתחושת הגמול, מעורר חיפוש ותנועה.
אמיגדלה – מעיין מערכת אזעקה המגיבה בעיקר לגרויים טעונים רגשית או המכילים פוטנציאל לאיום.
היפוקמפוס- יוצר זיכרונות חדשים מזהה איום.
היפותלמוס- מווסת יצרים ראשוניים כמו רעב ומין, מיצר אוקסיטוצין (ארחיב מעט בהמשך)  משפעל את בלוטת ההיפופיזה
בלוטת ההיפופיזה – מיצרת אנדורפינים, משפעלת הורמוני עקה(stress) מאחסנת ומשחררת אוקסיטוצין.
כל החלקים המוזכרים ותפקידיהם מוזכרים רק באופן חלקי, אין בכוונתי לסקור את מלוא מרחב הפעילות אלא רק את הפעילות הרלוונטית.
אורח החיים המודרני גורם לפעילות יתר של המערכת האדרואנרגית אפילו אם זה למטרות חיוביות כמו התלהבות, ניהול מיקרי חרום ,או התגייסות פיזית ורגשית למעשים טובים. כל אלו מפעילים את המערכת לא פחות מאשר תחושות האיום השונות שמזמנים החיים המודרניים. אורח החיים הזה גורם לפעילות ללא הפסקה של המערכת הסימפתטית אדרואנרגית, עובדה הפוגעת במערכת החיסון ובתחושה של נינוחות ומצב רוח טוב.
בעבר כאשר תוחלת החיים הייתה כ40 שנה לאפקט המצטבר של פעילות היתר הייתה משמעות קטנה יחסית, והיא אפשרה את ההישרדות הפיזית והחברתית ללא פגיעה משמעותית. אבל היום, כשתוחלת החיים כמעט כפולה, לפעילות היתר של המערכת הסימפתטית אדרואנרגית ישנה השפעה משמעותית על המערכות הבאות
  • מערכת העיכול- אולקוס,קוליטיס,מעיים עצבניים.
  • מערכת החיסון- שפעות תכופות, רפוי איטי יותר של פצעים, עליה ברגישות לזיהומים.
  • מערכת לב וכלי דם- הסתיידות,התקפי לב.
  • המערכת ההורמונאלית – סכרת טייפ II, p.m.s,בעיות זקפה וירידה בלבידו.
  • השפעות נפשיות:
חרדה- פעילות גורמת לאמיגדלה להיות יותר רגישה לאיומים לכאורה מה שבתורו מפעיל את המערכת הסימפתטית ומגביר את פעילותה וזו מגבירה את פעילות האמיגדלה. כתוצאה מכך מתעוררת תחושת החרדה. האמיגדלה עוזרת בבניית הזיכרון הסמנטי (הנמצא מתחת לערנות המודעת)  ותחושת הדחק גורמת לצביעת אתם זיכרונות בפחד עובדה המוסיפה לתחושת החרדה. אותה יתר פעילות אשר משחררת את הקורטיזול פוגעת בפעילות ההיפוקמפוס אשר חיוני לזיכרון האפיזודי . כל הפעילות ההורמונאלית ונאורוהורמונלית הזו יוצרת תחושת מוכנות במוח ובגוף כולו.
תחושת דיכאון- פעילות יתר של המערכת הסימפתטית משחררת את האדרנלין הגורם לנו להיות אנרגטיים . שחרור מתמשך של האדרנלין גורם לשיחרור של הגלוקורטיקואידים, המורידים את אפקט תחושת הגוף המוכן לפעולה. שחרור מתמשך של אדרנלין גורם לירידה  של נור-אדרנלין המעורר תחושה אפטית עם ריכוז נמוך, שאלו סימנים קלאסים לדיכאון.
בנוסף הגלוקוקורטיקאידים מורידים את פעילות הדופמין אשר אחראי על תחושת ההנאה, כתוצאה מכך, יורדת חווית העונג גם מפעילויות שבעבר גרמו להנאה סימפטום קלאסי נוסף של דיכאון.
מתח מוריד גם את רמת הסרוטונין נאורו טרנסמיטור מה שמעלה עוד יותר את המצב רוח הדיכאוני הירוד.
כמובן כשאני במצב רוח ירוד אני לא חושב ולא מודע לכל התהליכים הנ"ל. ידיעת התהליך הפיזיולוגי יכולה להוריד במיקצת מהדרמה של החויה הרגשית השלילית ובאותה מידה יכולה להיות גם מפתח לפיתרון.
עד עכשיו הבאתי את הצד של מערכת העצבים הסימפתטית האדרואנרגית אבל קיימת גם מערכת העצבים הפארא סימפתטית הכולינרגית והמערכת האנטרית (של מערכת העיכול) אשר ביחד מרכבות את מערכת העצבים האוטונומית הפועלת בעיקר ברמות הלא מודעות בכדי לאזן את מערכות הגוף בתגובה לתנאים סביבתיים משתנים.
מערכת העצבים הפארא סימפתטית מתפקדת כ"שומרת שיגרה" היא יוצרת תחושת רגיעה ונינוחות המאפשרת את הפעילות היומיומית, היא מכונה גם מערכת "עיכול ומנוחה", בניגוד למערכת הסימפתטית המכונה "הילחם או ברח". כאשר אנחנו מתבוננים על המערכת הסימפתטית והפרא סימפתטית אנחנו רואים שבכדי ליצור תחושה רגועה ונעימה עלינו למצוא דרך שבה המערכת הפרא סימפתטית תהיה פעילה עיקרית רוב הזמן ורק מעת לעת המערכת הסימפתטית תכנס לפעולה בהתאם לצורך המיידי ולאחר מכן תפנה מקומה חזרה למערכת הכולינרגית.
ובכן כיצד עושים זאת?
במילים פשוטות מתמקדים בטוב...
המוח נבנה מההתנסויות שלנו ותחושת האני נבנת הרבה בזכות הזיכרון החויתי שברובו נשאר בתת מודע.
כפי שכבר הזכרתי הנטייה של המוח היא לאגור את החוויות השליליות. לכן, בכדי לשמר תחושה חיובית עלינו להתאמץ במקצת וזאת אומרת לשים לב לדברים הקטנים והיפים ביום יום, לנסות לשהות בחוויה בכדי להגדיל את מספר הנוירונים שישתתפו בתהליך כזכור נוירונים שיורים ביחד מחוברים ביחד ובצורה זו ניצור נתבים חדשים במוח
הפעולה השנייה שאנחנו יכולים לעשות בכדי ליצור נתיבים חדשים וחיוביים במוח היא לתת תשומת לב מעמיקה לרגשות ולתחושות הגופניות. אלו הם התמצית של הזיכרון החוויתי וזהו השער בו נכנסת תנועת "הגל הפעימתי" או "הגוף הפועם".
שיכוך הלהבות
כמו שהזכרתי בחלק הראשון של המאמר, אנחנו פועלים היום כאשר מערכת העצבים הסימפתטית נמצאת בפעילות יתר, מטרתנו להגדיל את מרחב הפעילות של המערכת הפארא סימפתטית. ברצוני להראות כיצד התנועה הספציפית של הגל הפעימתי מתאימה במיוחד למשימה זו. ובכן נבדוק מה מעודד את הפעילות של המערכת הפארא סימפתטית:
הרפיה
הרפיה של השרירים שולחת אותות אל המוח המשדרת "הכל בסדר אפשר להירגע". מצב המוכנות לפעולה "הילחם או ברח" יורד (benson 2000) במחקר של Dusek מ2008 נמצא כי מצב ההרפיה הגופני משפיע על הביטוי הגנטי ומוריד את ההרס התאי שנובע ממתח כרוני.
נשימה
הנשימה מתבצעת בעזרת שריר הסרעפת והשרירים הבין צלעיים, הרפיה של שרירים אלו בתהליך נשימה מבוקר גם כן מעודדת את המערכת הפארא סימפתטית. החיישנים של המערכת העצבית רגישים להתמתחות וההרפיה של שרירי הנשימה, המערכת הפארא סימפתטית מגורה בנשיפה גם בשינוי במתח השרירי ואם אנחנו נושפים דרך הפה או כאשר הלוע סגור במעט מגרים את עצב הווגוס (העצב התועה) אשר מהווה חלק משמעותי במערכת הפארא סימפתטית.
בנושא הנשימה אני מעוניין להרחיב.
נפח הנשימה וקצב הנשימה מושפעים קודם כל מצרכים של חילוף חומרים  המידע העקרי המפעיל את הבקרה הנשימתית מגיע מכימורצפטורים היוצרים מעגל של היזון חוזר (feed back ) רפלקסיבי. אבל הפלט המוטורי הנשמתי מושפע גם משנויי סביבה פנימיים וחיצוניים וזו נקראת "נשימה התנהגותית" ,הנתיב העצבי שלה שונה. הנשימה למעשה מעוצבת מחיבור בין גזע המוח האחראי על המיקצב הכימורצפטורי ומרכזים גבוהים יותר כמו המערכת הלימבית וחלקים מהקורטקס. מעניין לראות שמערכת הנשימה היא בעלת חשיבות בשמירת הומיאוסטזיס פיזיולוגי וריגשי.
אבל מדוע ישנה קורלציה בין הנשימה למערכת הריגשית?
אחת הסיבות היא קשר ישיר בין תאי הריח למערכת הלימבית (בלי מעורבות של התלמוס) זאת אומרת  שכל נשימה יש לה השפעה דרך התאים האולפקטורים (תאי חישת הריח) על האיזור האולפקטורי במערכת הלימבית. בבדיקות התגלה שריח רע גורם לנשימות רדודות וריח נעים גורם להתרחבות הנשימה הדבר המעניין שברוב המקרים השנוי בנשימה חל עוד לפני שהנבדק מבדיל עם ריח הוא נעים או לא מה שמרמז על כך שהרבה תגובות פזיולגיות מהירות יותר מהקוגניציה (ג'וזף לדו 1998).
ההשפעה על הנשימה מגיעה גם מהמערכת הלימבית המכונה גם המרכז הרגשי בשני אופנים: האחד ע"י שינויים הורמונאליים והשני ע"י השנוי הנגרם במערכת השרירים כתגובה למצבים רגשיים, לדוגמא פחד גורם לעליה במתח השרירים בגוף וכתוצאה מכך להתכווצות הסרעפת והשרירים הבין צלעיים מה שמוביל לתנועה מוגבלת של בית החזה ולנשימה רדודה. התארגנויות גופניות שונות שהם תגובה למצבים רגשיים מתמשכים משפעים על אופי הנשימה.
  • הפקת צליל וגירוי הלוע ע"י נשימה מגרים את עצב הווגוס שהוא חלק חשוב מהמערכת הפארא סימפאתית.
  • האטה בנשימה מובילה להאטה בדופק המשפיע על ירידה במתח (Luskin, et al. 2002; McCraty, Atkinson, and Thomasino 2003).
אחרי שעברתי על המנגנונים השונים המעוררים את המערכת הפארא סימפתטית נראה כיצד הם מתקיימים "בנשימת הגל הפועם"
אין בכוונתי לתאר מילולית את התנועה אלא אני מתכוון להתמקד בנק' המאפיינות את התנועה והקשרם לנושאים שהוזכרו.
הרפיה
תנועת הגל מתחילה במצב שבו הגוף מכוון למתח שרירים רצוי ומאוזן, בכוונה איני מתאר זאת כמצב רפוי מפני שרפוי מוחלט הוא מצב של קריסה. כל תנוחה אחרת של הגוף מכילה איזון בין מתח להרפיה והחוכמה היא לאפשר את המתח המינימאלי הנדרש לפעולה. בהנחיה הבסיסית של התנועה ישנה הכוונה לנק' איזון זו. בנוסף לכך, אופי התנועה מחייב איזון מדויק ביין מתח להרפיה. כאשר מתרגלים את תנועת הגל לאורך גזע הגוף מתאפשרת תנועה חלקה זורמת ורגועה אשר א) משדרת למוח תחושה בטוחה ומעורר את המערכת הפארא סימפאתית  ב) מתח השרירים הרגוע שוב מוריד מתח ומעורר גם הוא את ה מע.פ.ס ג)התנועה ההרמונית יוצרת ברצועה המוטורית במוח מעברים חלקים הגורמים לתחושה כללית של נינוחות תיזכרו מערכות המוח קשורות נוירונים שיורים ביחד מחברים ודרך הגרעין הבזאלי הקשור למערכת הלימבית משפיעה התנועה הזו על המערכת הרגשית.
נשימה
תנועת הגל בהנחיה הבסיסית היא תנועה מודעת המתארת את תנועת הנשימה אבל בטווח מלא וגדול של התנועה מה שגורם לנשימה עמוקה יותר וכתוצאה מכך מעוררת את המערכת הפארא סימפתטית וכאן פועלים מספר מנגנונים שאת חלקם אתאר בתרשים הבא:
 
אני רוצה להזכיר ולהוסיף כי בתנועת הגל גזע הגוף מאפשר תנועת נשימה מלאה וגדולה יותר. כמו כן נשיפה דרך הפה והשמעת צליל תוך כדי התרגול מוסיפים לעוררות של המערכת הפארא סימפתטית.
סקרתי כאן בקצרה את תנועת הגל ויחסה אל המערכת הפארא סימפתטית תנועת הגל עם שינוי כיוון כוונה ועוצמה פועלת גם על המערכת הסימפתטית אבל אל כך אכתוב במאמר נפרד
אני רוצה לציין שאין בדבריי להציג את תנועת הגל כאפשרות יחידה או הטובה  לעוררות המערכת הפארא סימפתטית.  זוהי תנועה ראשונית מבחינת הפילוגנזיס האנושי, היא ורסטילית ומשרתת את הפעילות הגופנית שלנו על כל גווניה. אותי היא משרתת ככלי לתרגול והבנה של הטאי צ'י והצ'י גונג ומצאתי כי האפשרויות בה רבות ומגוונות.